האם שווה לסבול למען היופי?

אז קניתי לפני שנה בערך נעליים מהממות (לדעתי כמובן) של J Shoes שלאחר חיפוש מהיר באינטרנט, גיליתי שזו חברה תאילנדית. אז מה הפלא באמת שנהיה לי נמק באצבעות??? הריי כל התאילנדיות קטנות!!!

ומהתחלה - לפני שנה בערך הייתי עם כמה חברות בתל אביב בדרך לחגוג יומולדת לאחת מהן. לפתע נתקלתי בחלון ראווה עם נעליים בצהוב-שחור-לבן שהסתכלו עליי וממש התחננו שאמדוד אותן.

מי אני שאסרב? הייתה כבר שעה של כמה דקות לפני סגירה, לא היו אנשים בחנות וממש התחננתי שהמוכר ייתן לי להכנס "ממש לדקה, רק למדוד וזהו". כמה שניות אחרי זה, כפות הרגליים שלי, מידה 36 יש לציין, היו דחוסות עד לאפס מקום בתוך הנעליים המהממות והאכזריות האלה שאמנם היה כתוב עליהן 36 אבל אם הן יותר מ- 35.5 אני צנצנת.

בכל מקרה, אמרתי לעצמי ש"מה הבעיה, אני אקנה ומקסימום אתן להרחבה".

ואז מצאתי טריק (בטח של המעצבנת הזו, מרתה סטיוארט) - ממלאים בערך שליש מנפחה של שקית קטנה של סנדוויצ'ים במים. מכניסים לתוך הנעל ומקפיאים. ובתור כימאית (ואפילו ד"ר לכימיה ביום חמישי הקרוב), אני יכולה לגלות לכם שמים במצב צבירה מוצק, או בעברית - קרח, תופסים נפח גדול יותר ממים נוזליים. לכן, נעליים שיבלו לילה בפריזר אמורות בבוקר להתרחב באורח פלא.

אז כן, הן באמת קצת התרחבו והחלטתי לקחת את הסיכון ולהיות איתן בעבודה יום שלם! אבל כנראה שלא התרחבו מספיק כי כשהגעתי הבייתה והורדתי אותן ממני, היה מאד כיף.

ולראיה אקזיביט איי:

ולבסוף: אני במבט סובל

לבשתי:

חולצה - דפנה לוינסון

ג'ינס - Meltin' Pot

נעליים - J shoes

עגילים - מגנוליה

חגורה - דניאלה להבי

תיק (חדש וכיכב בבלוג כבר פעמיים) - ניין ווסט